Tweet

יש רגע בשחיה שאתה לומד לצפות לו. זה הרגע שבו הגוף כבר חם, התנועות נעשות אוטומטיות, קצב הנשימה וההתקדמות נהיה אחיד, ופתאום אתה קולט שאתה יכול להמשיך ככה שעות. מי שעוסק בפעילות ספורטיבית אירובית מתמשכת, כמו ריצה או רכיבה או שחיה, בטוח מכיר את זה. הרגע שבו אתה מפסיק לחשוב על דברים אחרים או על כמה שקשה לך, ופשוט נמצא שם. במקום לחשוב על עבודה או על המטלות בבית והמינוס בבנק, אתה רואה בעיני רוחך את הזרועות שלך חותרות, מרגיש את הרגליים טוחנות את המים, ומתרכז בנשימות וביציאה חלקה מהקיר.

זה לא קורה בכל פעם. למעשה, רוב הזמן זה לא קורה לי. לפעמים הראש טרוד מדי, והשעה לא מספיק נכונה, ויש עוד יותר מדי שחיינים במסלול ששוחים בקצבים אחרים משלך, וצריך לשים לב אליהם. אבל לפעמים הכל מתחבר, והרגע מגיע.

זה קרה לי הבוקר.

ואחר כך חשבתי לעצמי, שגם מחוץ למים קורים רגעים כאלה, ושבעצם, בשבילם הבנאדם חי. לא, אני לא מדבר על הרגע שבו אתה עולה לפודיום ונותן נאום זכיה באוסקר או בנובל, אלה נדירים מדי, שלא לומר בלתי מושגים לכמעט כולנו. אני מדבר על רגעים קצת יותר יומיומיים. למשל הרגע שבו אתה משכיב את הילדים לישון ואומר להם כמה נהנית להיות איתם היום ביום כיף, רק אבא והם. או הרגע שבו משמיעים בדיוק את השיר הנכון ברדיו כשאתה לבד ברכב, ואתה סוגר חלונות, מגביר ולמשך כמה דקות, אתה נמצא שם. אולי זה הרגע, עשרים דקות לתוך המצגת שאתה מעביר ללקוח, שבו אתה שם לב שאתה אומר את הדברים הנכונים ומשתמש בדיוק במספיק הומור ומשדר את האנרגיה המתאימה והאינטראקציה בחדר מושלמת. ואולי זה הרגע שבו שתית בדיוק מספיק אלכוהול, ואתה עם החברים הנכונים בבאר הנכון עם המלצרית הנכונה, וברגע ההוא אתה נמצא שם, נוכח. או הרגע שבו אתה מנגן עם חבר טוב, ופתאום אתם שרים בטון הנכון  והגיטרה מוציאה את הצלילים שרצית והמוזיקה היא פשוט המוזיקה הנכונה.

נו, רגעים כאלה. אתם מבינים אותי, נכון?

Tweet

מחשבה שעברה לי בראש אתמול: זה לא החשש שהמחאה החברתית של הקיץ האחרון התמוססה שמדכדך אותי. זו התובנה, לנוכח גל החקיקה הסקטוריאלי והפוליטי, ש”מישהו” מנסה לרמוס אותה בכוח במגף קלגסי וממוסמר. כי זה בהחלט מרגיש כמו אלימות.

חוק השתקה. חוק סגירת ברזי מימון לארגוני זכויות אדם. איומי סגירה של ערוץ מסחרי עם התחשבנות פוליטית ברקע. חוק (שבינתיים כנראה נמשך) שביקש להכפיף את חברת החשמל (!) לכהני דת. התקיפה של סמח”ט אפרים, איש ציבור ובטחון, והעובדה הסהרורית שאיש לא נעצר בתקרית ההיא. תקרית האוטובוס של טניה רוזנבליט, למרות הנסיון הדי-סהרורי לכשעצמו להשוות אותה לרוזה פארקס (תרדו מהעץ הזה, ליצנים). הפרדה בין המינים בטכניון, מעוז המדע והרציונליות. פסק הלכה של כהן דת שקובע שרופאים יהודים צריכים להתאמץ פחות כדי לטפל בגויים אם זו שבת. חוק להשתקת המואזינים.

שמים לב לקשר בין המלים? השתקה. סגירה. הדרה. אפליה.

זה מרגיש כמו אלימות.

***

הקטע הבא כבר איבד חלק מהרלוונטיות שלו, כי הוא קרה “רק” בשבוע שעבר. אצלנו זו הסטוריה עתיקה. אבל כבר השקעתי וכתבתי, אז יאללה, פאבליש.

בתחילת השבוע שעבר היה לי התענוג המפוקפק במיוחד להקשיב, באורח די חד פעמי, לתכנית הבוקר של אברי גלעד וג’קי לוי. קודם כל, התנצלותי לנהג שעמד לידי ברמזור על הפרצופים המוזרים, אני לא מופרע, פשוט הקאתי קצת בגרון וצרב לי. אברי גלעד פתח את התכנית בדיווח חלקי וחד-ממדי משהו על הסיבות לכך שבנק לאומי ביטל את קמפיין הנדבנות-תמורת-יח”צ שלו, המשיך בלעג מכוער נגד תנועת שלום עכשיו ויריב אופנהיימר שעומד בראשה, אליו הצטרף גם עמיתו לשידור חובש הלשון החלקלקה, וסיים במתקפה לעגנית על הבנק, שאמנם ראוי לכל גינוי אבל גם לברכה על ביטול הקמפיין, ובכל מקרה הגינוי לא קשור בשום צורה לשטויות שגלעד דיבר.

אברי גלעד אמר שם שבנק לאומי החליט להוריד את קמפיין העמותות שלו כי תנועת שלום עכשיו, שהתנגדה לכך ש’אם תרצו’ משתתפת בפרויקט, איימה על הבנק בקמפיין משלה שעודד את הציבור לסגור את חשבונותיו בבנק, והבנק התקפל. זהו כמובן ייצוג חלקי ומעוות של המציאות. חלקי, כי אברי גלעד שכח לציין את העובדה שאין עליה מחלוקת ש’אם תרצו’, תנועה פוליטית לעילא, משתתפת בקמפיין בניגוד לתקנון התחרות שקובע שעמותות פוליטיות לא יורשו לקחת בו חלק. ומעוות, כי על פי הדיווחים בתכניות החדשות הבוקר ברדיו שהקשבתי להן ממש לפני שנפלתי על תכנית ההבלים של גלעד ולוי, בנק לאומי הודיע שמספר עמותות פנו אליו וביקשו, לאור האווירה התקשורתית הבעייתית שעורר הקמפיין, להפסיקו מאחר שהוא יצר עבורם בעיות בפעילות. הנה הדברים מפי בלוג הבנק עצמו:

רצינו בטוב, אך תחת זאת מצאנו את עצמנו בלבה של ביקורת ציבורית, שפגעה גם בעמותות. מספר עמותות המשתתפות בפרויקט פנו אלינו באומרן כי האווירה שנוצרה סביב הפרויקט מעיבה עליהן, ואף מזיקה להן.

כל זה לא הפריע לגלעד ולבן-שיחו להפנות חיצי לעג לתנועת שלום עכשיו ולבנק לאומי. בין היתר אמר שם הפייטן לוי שגם אם כל התנועה תסגור את חשבונותיה בבנק לאומי, בכמה מדובר, שמונה חשבונות, גיחי גיחי, איזה שנון. וגלעד תקף את יריב אופנהיימר, ראש התנועה, בטענה שזה צבוע מצדו מצד אחד להילחם בחקיקה חד-צדדית פוליטית ומצד שני לאיים בחרם על רקע פוליטי. אני מקווה שאני לא צריך להסביר כמה מעוותת האמירה הזאת, ומה ההבדל בין חוק לבין התארגנות ציבורית, שלא לדבר על כך ש’שלום עכשיו’ הזדעקה בצדק. נדמה לי שהיו ימים שבהם גם לאברי גלעד לא היה צריך להסביר, אבל איכשהו הימים ההם חלפו ואינם.

Tweet

לפני כמה שבועות פירסמתי פוסט בשם Read before you Like בבלוג המקצועי שלי. כתבתי שם שמאחורי כפתור ה’לייק’ מסתתרת פעולתו מנגנון חברתי-פסיכולוגי רב עוצמה של עקביות (consistency), שאמנם עובר דילול משמעותי ביישום האינטרנטי/פייסבוקי שלו, אך נוכחותו עדיין מורגשת:

… there could be something a little more subtle and subversive about using [the ‘Like’ button] that should make you consider using it. Because in its essence, it taps the type of commitment and consistency behaviors that Cialdini describes so well in his book. When I click on the Like button for a website or a Facebook page, I have in effect expressed a positive attitude towards that piece of web content, an attitude that later on I may want to appear consistent with, if engaged about it.

בשבוע שעבר גוגל קטפה את כל תשומת הלב עם השקתו של שירות גוגל פלוס (אולי צריך לקרוא לו גוגל פאלוס, בבחינת למי יש יותר גדול,) שמייצג את הפרשנות הגוגלית לאיך רשת חברתית צריכה להיראות ולהתנהג. ואחרי כל העיגולים, והזולות, והניצוצות וכל השמות היפים שמישהו קיבל הרבה כסף כדי להמציא, מסתתרים, שוב, מנגנוני שייכות חברתית שמקורם עוד בימים שבהם אומבוקטו רצה להיכנס למערה וטימבוקטו לא נתן לו ולכן קיבל נבוט בראש.

לאור כל זאת, כאתנחתא רצויה מכל אלפי הניתוחים העבשים ברשת שמנסים לנבא אם גוגל פלוס תצליח להדיח את פייסבוק וכיו”ב שעמומונים, וגם בגלל שאני בנאדם קצת א-סוציאלי, התענגתי היום כל כך על  הטור של ניל שטראוס בוול סטריט ג’ורנל, טור שנחתם בפסקה הנפלאה הזאת:

So let’s rise up against the tyranny of the "like" button. Share what makes you different from everyone else, not what makes you exactly the same. Write about what’s important to you, not what you think everyone else wants to hear. Form your own opinions of something you’re reading, rather than looking at the feedback for cues about what to think. And, unless you truly believe that microblogging is your art form, don’t waste your time in pursuit of a quick fix of self-esteem and start focusing on your true passions.

וכל המוסיף גורע.

התמונה בראש הפוסט ברשיון cc מהמשתמש mooi בפליקר.

Tweet

ידוע הוא כי לכל אחד יש שריטה, ההבדל בין האנשים הוא באורכה ובעומקה.

אחת הסטיות שלי היא חיפוש אחים ואחיות לרכבים בהם אני אני נוהג או נהגתי. הכוונה היא לרכבים בעלי מספר רישוי הקרוב ככל האפשר לזה שלי. לא נתתי על כך את דעתי, אבל אני מניח כי המספור של משרד הרישוי הינו בסדר רץ לפי שחרור מהנמל או משהו בסגנון. הכי קרוב שהייתי עד השבוע היה כ 300 מספרים ממני (היה מזמן).

השבוע נשבר השיא פעמיים, ואיזה ניפוץ. בתחילת השבוע ראיתי רכב הזקן משלי הנוכחי ב 20 יחידות (228 לעומת 248 שלי). עוד לא חלפה ההתרגשות ויומיים לאחר מכן נשבר שוב השיא באופן כזה שלא ניתן לשוברו שוב אלא רק להשוותו. הניסאן שנמכרה לפני כחצי שנה, המספר שלה הוא 19-828-13, בכיכר שלפני חלפה 19-827-13. גם באותו צבע.

עכשיו, אני לא מומחה לרישוי רכבים וכו’. לי זה נראה צירוף מקרים מעניין שרכב שהובא לב"ש מהצפון ברכישה מחברת ליסינג (שלי), יגור בשכנות לרכב אחר, ככל הנראה גם מחברת ליסינג (לפי המספר, כך אמר לי אחד הסוכנים כשמכרתי את הרכב).

תאמרו שאני משוגע, מסכים עם כל מילה. בנושא הזה כמובן.

*** אימוץ הסטייה שלי מצריך ריכוז בנהיגה. חשוב לזכור לנהוג בזהירות ובבטיחות. אל תנסו את זה בבית.